האר"י הקדוש- הסיפור שמאחורי הספר- המסע האישי שלי
לפני 23 שנים יצאתי למסע. מסע שהחל בחיפוש אישי מתוך אובדן, בספקות אינסופיים, בתהיות, בשאלות פתוחות, אשר נותרו פעם אחר פעם ללא מענה... עד לגילוי פנימי, שקט למראית עין, אך כזה אשר טלטל את עולמי, ואת כל אשר ידעתי על עצמי, על החיים, על סודות הרוח.
24 שנים, אחורה בזמן. אני סטודנטית, שנה ג' לפסיכודרמה. בחרתי לקיים את ההתמחות שלי במחלקה סגורה אקוטית, באברבנאל. יום אחד, על הספסל, נתקלתי בעיתון/ בטאון של איגוד הפסיכיאטרים. ראיתי שם אנקדוטה קטנה שולית, צדדית, אשר היא זו אשר ליוותה אותי שנים, וסימנה מבלי דעת נתיב של התפתחות אשר אז ושם, כלל לא היה בהכרתי המודעת.
"אם אדם מדבר אל אלוהים - אזיי הוא מתפלל.
אם אלוהים מדבר אל האדם- הוא משוגע".
משהו באמירה הזו נחרט בי. לא הבנתי כלל מדוע. הרבה שנים לאחר מכן, חלקי הפאזל החלו להתבהר.
בגיל 31 בהיותי בשנת אבל על אמי, קיבלתי לידי ספר במתנה. הספר ששינה את חיי. "המפץ הגדול" כך קראתי לו , לא אחת. 'מפגשים ושורשים בזמן', עלילותיו של ד"ר בראיין וייס, פסיכיאטר, שסיכן את שמו המקצועי, והחליט לשתף אותנו בגילויים מטלטלים מהקליניקה שלו. לאורך כל דפי הספר הוא מטיל ספק בזה אשר נגלה אליו, דרך חוויותיו מול מטופלת צעירה. התהליך החל בתמימות, עם הבקשה אליה "חזרי למקום הראשוני ממנו החל הכל". בהיותה תחת היפנוזה, מסעות חיים עוצמתיים של גלגולי חיים עתיקים נגלו אליו. פעם אחר פעם נפרשה יריעת חיים היסטורית, מרובת מידע מפתיע ומדויק כאחד. כאשר הדבר המיוחד שהתגלה תוך כדי המפגשים היה כי כל שחזור מהווה ריפוי בחייה הארציים של אותה המטופלת.
נשימתי נעתקה. מה שריתק אותי היו אלו הניסיונות החוזרים והנשנים שלו לבטל את התכנים שעלו תחת היפנוזה. מוחו הריאלי, של המדען זה אשר לא האמין בקיומו של דבר אשר העין הרגילה אינה רואה, התקשה לקבל, לעכל, לתפוס את זה הגדול ממנו. עד לנקודת מפנה, אותה פגישה מכוננת אשר המידע שהגיע דרך אותה מטופלת, היה מהמדריכים הרוחניים שלו. הפעם זה היה בעבורו. מידע אישי מאד. איש מלבדו לא ידע זאת.
דרכו- הייתה לדרכי.
ספרים רבים החלו להיערם בזה אחר זה . ד"ר מייקל ניוטון, פסיכיאטר נוסף, החל גם הוא לחשוף מאות מקרים מהקליניקה. חוויות מטופלים שהיו בהיפנוזה. סיפורי מסעות הנשמה בין הגלגולים החלו לפרוש בפניי עולם רחב ידיים, מרהיב ובלתי יאמן. בעיקר בלתי יאמן..
מורי דרך רבים נוספים נגלו אלי דרך ספרים שקראתי בשקיקה. חוויות של התנסויות אישיות, ריפויים ממחלות קשות בדרך נס, חיבורים לעולמות הנסתרים, למדריכי הרוח, למקור. כל זה אשר הוא מעל לדעת. כל סדרת 'שיחות עם אלוהים', של ניל דונלד וולש, חשפה בפני רבדים עמוקים וכמוסים של הבריאה, באמצעות אדם פשוט שחווה התגלות אלוהית, כזו אשר מחד בלתי נתפסת ובאותה נשימה בכל משפט שקראתי, הרגשתי שהלב שלי נפתח ונרגע באופן אחר משידעתי. נעתי למחוזות עלומים שלא ידעתי לאן יובילו אותי. רק הרגשתי תשוקה פנימית החזקה מכל דבר אחר. השכל- הביקורתי, השופט, המצמצם כל כך החל אט אט להתמוסס, אל מול התרחבות ועוצמה פנימית. לא מול אדם, מקום או חוויה ארצית. משהו אחר החל לפעום בי.
התחלתי לחזור הביתה.
התחלתי להיזכר.
"לצאת מהדעת"
המונח הזה מכוון לאנשים, אשר בוחן המציאות שלהם אינו תקין. אנשים אשר יש להם עיוותי תפיסה ומחשבות שאינן מציאותיות. במחלקה הסגורה פגשתי לא אחת מטופלים רבים ויקרים, אשר חוו התקפים פסיכוטיים, דלוזיות, הלוצינציות. ראייה ושמיעה של זה אשר אינו קיים.
לאדם היוצא למסע הרוחני, כך הבנתי עם השנים, יש פחד מוטמע "לאבד את זה". אנשים רבים מספור שפגשתי בדרכי אמרו לי שמחד הם כמהים להתמסר לתהליכים רוחניים, לפגוש הדרכות, לשוחח עם אלוהים. ומאידך- הפחד העמוק מהשיגעון. הפחד מתוויות.
"איך אראה? מה יגידו עלי? מה יחשבו עלי?"
החששות והפחדים הללו לצאת "מארון הרוח" היו גם מנת חלקי. תוך כדי תנועה למדתי, כי הדעת שלנו מוגבלת, מצומצמת, זה הנגלה אלינו בעין הרגילה, זה אשר אנחנו תופסים בשכל, בהגיון הארצי- הרציונלי, כה מוגבל. כה חסר.
הפיזיקה הקוונטית מדברת על החומר הנגלה שבעולמנו, שהוא בבחינת אחוז אחד בלבד, ו- 99% נסתרים של ”ריק”. מה המשמעות של כך? איך ניתן לגעת בעולם שמעבר? איך והאם ניתן בכלל לחוות ולהבין את זה אשר הוא מעל לדעת?
"לצאת מהדעת" כך למדתי והבנתי עם השנים יותר ויותר בבהירות.
רק ה'יציאה מהדעת', במובנה החיובי של המילה. רק ההסכמה לנוע (בעיקר במדיטציות) למרחבים אינסופיים שמתעלים מעל החוויה הארצית הרגילה. רק כך יכול להיפתח השער, יכול להתקיים חיבור לכל זה אשר הוא גדול ונשגב מבינתנו.
שבע שנים של בדידות
שבע שנים ראשונות ספגתי. הכרתי חלקיי השונים. חקרתי היבטי צל, בחנתי השתקפויות, השלכות, נאלצתי להתבונן באומץ במראה. הבנתי כי כל מה שמגיח בעולמי ומפעיל אותי- אינו אלא חלק בי, המבקש הכרה, מקום, חמלה ועיניים טובות. משהו בי החל להשתנות.
בשנים הללו מדטתי כחלק מהרצון העז להתחבר. לראות. לקבל. לחוות את מה שידעתי שהוא מנת חלקם של אחרים. כמהתי לידיעה פנימית עזה, כזו אשר השתקפה לי פעם אחר פעם בסיפורים של אחרים.
דבר לא הגיח.
שום קול לא נשמע בתוכי .
שתיקה.
הנחתי את הספרים בצד. ביקשתי לא להישען על קביים, קרי התנסויות של אחרים. ביקשתי לדעת את עצמי- בעצמי.
השתיקה נמשכה.
שבע שנים.
ההתעוררות הגדולה
ערב יום הולדתי , גיל 38 – הכל החל.
כמו וילון שהונח מול עיני והוסר באחת.
הגילויים החלו.
הטלתי ספק. האומנם? אני מבינה נכון? האם ההדרכות שאני שומעת ורואה בתוכי, כבת קול חרישית פנימית, האם הן אמיתיות?
מסרים החלו להגיע, עם דחף עצום ובלתי נשלט לתעד. לכתוב. דפים. מחברות. מדריכים שונים, מסרים שונים. הכל הגיע כמו סכר ענק שנפתח.
ואני ?
המומה. מטולטלת. נרגשת. צמאה לעוד.
הדלת נפתחה.
נכנסתי הביתה.
"לגדול בשמחה "
בקיץ ההתעוררות הגדולה שלי, נאמר לי לכתוב ספר. לא הבנתי כלל פשרו. מעולם לא היו לי חלומות או תשוקות לכתוב ספר. באחד הערבים, בטקס השינה הקבוע של בני הבכור, זה קרה. התחלתי להנחות אותו לשינה , בדמיון מודרך. עטפתי אותו בכדור אור והובלתי אותו למחוזות של רוך, שמחה ורגיעה.
ואז זה הכה בי. זה הספר.
נאמר לי שבעה ימים ושבעה לילות של כתיבה.
בתהליך מדיטטיבי, עמוק, כתבתי וכתבתי וכתבתי. המילים הוגשו לפתחי בתוכי, כמו חיכו לעלות על דף. שפע אינסופי של רעיונות, דימויים והכוונות נעו בתוכי כבזרימה, בריקוד, בטבעיות, בפשטות. הכתיבה היתה במשיכת קולמוס אחת. זרם נביעה שבקע מתוכי מתוך חוויה אלוהית, שלעולם אזכור אותה כאחת החוויות המכוננות והמשמעותיות בחיי.
הספר הזה המתין שנים ארוכות להוצאתו לאור. ידעתי שיש תכלית לעיכובים, להמתנה לתדר הנכון, ורק בשנה האחרונה הוא יצא לעולם. כל מה שבו, הוא האדמה הפוריה עליה גידלתי את ילדיי. והשפעתו המיטיבה ניכרת בכל.
האר"י הקדוש ואני
הופעתו של יצחק לוריא אשכנזי, הידוע בשמו כ "האר"י הקדוש" הגיע שלושה חודשים אחרי. לא יכולתי לקבל את נוכחותו בתחילה. זה נשמע היה לי גדול מדי, לא הגיוני, לא מובן בשום צורה. בכל פעם שנשמתו ביקשה להעביר דרכי מסרים, התכווצתי. כל המגבלות שבי נכחו בתוכי. אני אישה, פשוטה, שחיה חיים רגילים, איני מגיעה מעולם הדת.. יש כאן טעות!
כמה שנים לפני כן, כך נחקק בזכרוני, חלמתי חלום, אני ישובה אל שולחן. דמות של מקובל גדול נוכחת מולי, אך במין הסתר, כמו בחדר מוחשך. ונאמר לי "האר"י הקדוש אומר: "העולם הוא יהלום אך נחווה כגיהינום" . המשפט הזה הלך עמי.
באחת הפעמים הגיע וחשתי במילים תקיפות וברורות. "לעולם ידך לא תהיה משגת את קשרך עמי". הבנתי שכפי שידי הפיזית לא יכולה לאחוז בחפץ המרוחק ממני, כך שכלי המוגבל לא יכול לתפוס את חיבורי לנשמתו של יצחק.
משהו בהסבר הזה הניח את דעתי לראשונה.
כעבור תקופה נוספת, ראיתי בעיני רוחי (כמו חיזיון של ראייה פנימית) מעמד בקברו של יצחק. לא הייתי שם מעולם. אבל הבנתי שעלי לפקוד את קברו, וכך עשיתי.
מאז השתנו חיי.
חזרתי הביתה. וכמה שעות אחרי. בשעת אחר הצהריים, אני ישובה על המיטה של בני ומרגישה תחושה מוזרה. חשתי את יצחק נוכח בבהירות ובעוצמה אחרת. ושוב חשתי דחף עז- לכתוב.
לא הבנתי מה אני כותבת. התיישבתי מול המחשב, ומאז החל תהליך של הקראה. שמעתי קול בתוכי, במנגינת קולי שלי, אך הוא אינו אני. מילים, רעיונות, משפטים, פרקים, לימים הבנתי.. ספרים שלמים החלו לרדת דרכי.
יצחק, האר"י הקדוש חזר. כמו מבקש להמשיך ללמד את משנתו. הפעם במלבוש אחר. בשפה נגישה יותר, לא עוד בקהלים מצומצמים וסגורים. האר"י פותח את "ארון הקודש" שבו, ומניח לכל אדם המחפש את אלוהיו- את צידת דרכו: 40 פרקי ה'תיקון', 40 פרקי 'הייעוד', כתבי 'אדם לאדם'.
מסכת מופלאה ומפעימה התגלתה אל מול עיניי המשתאות. כל יום פרק. כל יום לימוד חדש. והמילים בתדר מלא הוד וקדושה. החלתי ללמד. בקבוצות קטנות, בפעימות בודדות, ביקשתי לשתף את כל מי אשר ליבו חפץ.
במשך תקופה ארוכה זכיתי להעביר את משנתו וכתביו של האר"י בקבוצות קטנות ומשתנות. הלימוד היה משולב במדיטציות, ואפשר תהליכים מרגשים, עמוקים ומלאי משמעות, לכל מי שביקש.ה לקחת חלק ולהחשף לשפתו העשירה של יצחק. ברהיטות מילותיו הנכיח רעיונות ותפיסות בדרכו הייחודית, אשר סללו דרך להתבוננות פנימית, מודעות עצמית וחיבור מודע לאלוהות.
כעת, 16 שנים אחרי ההתגלות ההיא, בתום הפסקה ארוכה, אני חוזרת ללמד. בוחרת לתת למילים לנסות לבאר מסעות בנפשי. אני מבקשת כאן לתאר לראשונה תהליכים פנימיים, שלי עצמי לקח שנים ארוכות לעכל. 'אם אני מתקשה לקלוט את הגדול ממני, איך אשתף אחרים'? 'אם אני לא מבינה את פשרה של הדרך אשר היא חזקה ממני בעוצמתה, איך אצייר אותה לאנשים זרים'?
16 שנים אחרי המעמד ההוא בצפת, ב-22.10.2010, בו השתנו חיי, אני מבקשת לפתוח דלת קטנה פנימה. אלו וליבם פתוח באמת, לעולם יהיו אורחי, המוזמנים לקבל את מתנות הרוח שזכיתי לקבל.
הקולות שמנגד
בבחירה לצאת לעולם עם הסיפור שלי, ישנה הבנה ברורה. יש מי שיתחבר לשפתי ולדרכי, יש מי שלא. יש מי שיראה את שעיני ראו, ויחווה את התדר האלוהי נוכח, ויש מי שיבטל, ילעג לאפשרות שהדבר יתכן. והרי יצחק מעולם לא העלה על כתב יצירות רוחניות בחייו. תלמידיו (רבי חיים ויטל) היו לכותבי ומנציחי מורשתו. יצחק לוריא אשכנזי עזב את העולם הארצי בשנת 1572 כשהיה בן 38.
400 שנה לאחר מותו של האר"י, בשנת 1972, הגעתי לאוויר העולם, ובהיותי בת 38, חלה נקודת המפגש בנינו, זו אשר חיכיתי לה כנראה כל חיי, מבלי לדעת.
היום אני יודעת.
יודעת שאם קיים קול חיצוני של ביקורת שמפעיל אותי- משמע הוא חלק ממני שעלי לחקור ולעבד כדי לשחרר.
שאם אדם מבטל את האפשרות שאנשים פשוטים יכולים לקבל דברי אלוהים חיים, באופנים ובהתגלויות שונות- משמע, הוא מספר על תפיסת קטנות, הוא מספר על עצמו. והרי אני בעצמי לפני כשלושה עשורים נתקלתי באנשים שסיפרו כי דבריהם מגיעים מהבורא והתקשיתי להאמין.
בצעירותי נכחתי בערב תקשור, הרבה לפני ההתעוררות שלי. שתי אחיות העבירו מסרים מרגשים לי ולשאר המשתתפות שנכחו. הן דיברו איתי על כך שמקור נשמתי מאטלנטיס, על יכולות ואיכויות מסוימות שנשמתי רכשה אז ושם, וכשהבנתי שהן מביאות את דברי הבורא, חשבתי אז, ביהירותי ובבורותי, כי לא יתכן הדבר כלל וכלל, וכי הן מפריזות ביכולות שלהן.
מקומות של הקטנה עצמית, ביטול עצמי, אלו תחנות בלתי נפרדות מהדרך הרוחנית שלי והרי דבר לא הגיע אלי בפשטות. נדרשתי לעבור במסע הזה שיעורים מאתגרים שהיו בעצם תהליכי חניכה, שהפכו לשערי גדילה. נדרשתי להבין שמתחת לכסות האנושית הפשוטה, יש נשמה שאינה מוגבלת ביכולותיה. וכל עוד אני מאמינה לזה הנשקף אלי במראה, ואיני מצליחה לראות מעבר למהות הארצית של כסות הגוף והאישיות - לא אוכל להתחבר אל החלקים הגבוהים שבי.
נדרשתי פעם אחר פעם, לדבר את האמת שלי. לעמוד מאחוריה. גם בעיתות טלטלה, סופה ומשבר. גם במחירים ששילמתי לא אחת, באופנים שונים.
תוך כדי תנועה השתנו גם לבלי הכר מעגלי חיי. אנשים רבים שהיו קרובים מאד, אינם עוד חלק מעולמי. הסביבה שלי השתנתה, מערכות היחסים שלי השתנו. כל מה שהיה התפרק. הכל נבנה מחדש. הכל.
הבנתי ששינוי תדר מייצר נקודות מפגש שונות ואחרות עם אנשים אחרים.
שזה אשר אינו מדויק עוד, משתחרר מחיי. לעיתים זה היה מכאיב מאד, אך בתוכי ידעתי כי מעצם קיומה של הבחירה העמוקה ביותר שלי- להתמסר לרוח, לזה הגדול ממני, כל אשר קורה לי – קורה למעני.
כל התפיסות שלי, הפרדיגמות החברתיות שגדלתי עליהן, התערערו. כל מה שהיה "חשוב", הפך לשולי וחסר משמעות אמיתית. כל מה שזיהיתי בזרם של תודעת ההמונים, שהעניק מקום של כבוד למעמד, לכסף, לתארים, כל מה שחיזק וקידש עליונות של האחד על פני רעהו, בשם תפקיד ומעמד, כל זה נראה לי כזר, כחסר משמעות אמיתית אל מול האמת הגבוהה. הנצחית. זו אשר בהווייתה מקרינה כשמש על הכלל, ללא איפה ואיפה. ללא קטגוריות, ללא מעמדות. כולנו שווים בעיני האל. תפקידנו בבריאה שונה, השיעורים שונים, אך אין באמת זה אשר הוא מעלנו. כפי שאין באמת זה אשר תחתנו.
למדתי את שפת הרוח, זו אשר אינה מגבילה, אינה מתנה קיומה, זו אשר התגלתה בתוכי ובחיי פעם אחר פעם, כאהבה שאין בה תנאים. כחופש מוחלט כשמחה מוחלטת.
וזהו לי מצפן דרכי מאז:
כל זה אשר אני מזהה בתוכי כאנרגיה של אהבה, שמחה וחופש, הוא טביעת חותמו של הבורא בי.
כל מה שאינו כך- ונחווה כפחד, משא, מועקה, חרדה, אינו אלא אמונות, דפוסי חשיבה אשר מקורן אינו האמת הגבוהה.
אני עדיין מתפתחת. כל העת. ממשיכה ללמוד ולתרגל, בתהליך עקבי של היזכרות. לעיתים עדיין יוצאת מאיזון, עדיין מזהה חלקים שאינם משרתים אותי עוד, עושה כמיטב יכולתי כל העת ומתרגלת אהבה עצמית. עדיין ותמיד אהיה תלמידה נצחית של הבריאה במסע אינסופי של צמיחה.
למדתי כי הנשמה במקורה- אינה זהות נקבית או זכרית, היא אנרגיה אינסופית ומהות- שורשה- המקור.
הייתי, היינו כולנו כאן מאות אלפי פעמים בגופים שונים, בזהויות שונות. אני איני הגוף שלי, איני המחשבות שלי, הבית הפיזי שלי, איני התפקידים שאני נושאת. אני, אנחנו, כולנו, מהות עצומה הרבה יותר מכל זהות זמנית, המופיעה כעת על במת חיינו.
אין דרך אחת לדעת את אלוהים. אין. אין שביל אחד מיוחד במינו שהוא הוא השביל הנכסף. על כל אחד חפש ודע את השביל שלו. לא כזה אשר מהווה הוא העתקה לדעתו וזהותו של אחר. לא כזה אשר בא לרצות. על כל אדם לצאת למסעו האישי, בעצמו, ברגליים יחפות ובלב פתוח ולגלות בפנימיותו שלו, את סודות הרוח. את שפתה הטבועה בו, את חותמה הייחודי בו.
אין קשר בין האלוהות- לכל דרך המייצגת מערכת אמונות של פחדים, עונשים, התניות וגיהינום תודעתי. האלוהות, הבורא, המקור, בכל שפה שתבחרו לומר את שמה – אינה אלא אור ומהותו אהבה, שמחה וחופש. כל זה אשר אינו - אינו נושא את תדר האמת. המקור.
הגלגול הנוכחי - הוא עוד משחק תפקידים בבריאה אינסופית, אשר מכילה אינספור פוטנציאלים אפשריים, שתכליתם לסייע לנו בכל יום מחדש- לבחור בבריאת החזון הגבוה ביותר שיש לנו על עצמנו.
ככל שלמדתי ועודני, אני מבינה שאיני יודעת. רב הנסתר על הגלוי, בייחוד בעודני בגוף ארצי. יש רבדים שלמים בבריאה, שאיני יכולה להבין או לתפוס בשכלי המוגבל, אולם התנועה בעולם מתוך הידיעה מאין באתי ולאן אני הולכת, הופכת את מסע חיי למארג חי, שלם ונושם.
בלב ליבת הווייתנו, מתחת לכל הסחות הדעת, הכיסויים וההסתרות יש בתוכנו חיבור לשלווה נצחית. כזו אשר היא מעל לזמן ולמקום. זו אשר אינה תלויה בדבר אשר מחוצה לנו.
נולדנו כשבתוכנו שלמות. ידיעה שלמה. חוכמת אינסוף. אין שום דבר בעולם החיצוני אשר יכול להפוך אותנו ליותר שלמים. המסע שלנו להיכרות מודעת עם השלמות שבתוכנו, הנו תהליך הנקרא הזכרות.
השאלה הכי חשובה שנוכל לשאול אי פעם היא : "מי אני באמת"?
אז איך אפשר לתת מילים לרוח?
ידעתי שנדרש ממני לבחור באומץ על פני הפחד.
בזכות הקיום שלי, של קולי הייחודי, על פני שתיקה והשתקה עצמית.
אני יודעת שזה אשר בי, חזק ממני, ושבערוב ימיי, עת אפרד לשלום מהעולם הזה, לא אוכל לעזוב בשלווה, אם לא אדע כי הלכתי בדרכי שלי, ופעלתי בעולם בלב פתוח ובפנים גלויות.
אני שרונה. זה הסיפור שלי, הנחתי כאן חלקים מהותיים מלב ליבו של המסע שלי. כפי שד"ר בראיין וייס, אניטה מורז'אני, ברנדון בייס, אליזבת הייך, ד"ר גו' דיספונזה, ד"ר דיפאק צ'ופרה, ביירון קייטי, סנאיה רומן, לואיז היי ועוד רבים טובים אחרים.. היו לאבני דרך מהותיים בשבילי חיי, אשר תרמו לכל מי שאני היום, בהסכמתם להיות מי שהם ב א מ ת, ולתמוך בעצמיות שלהם, הבנתי שכך גם אני.
עליי "להעביר את זה הלאה", להעניק ולו לאדם אחד בעולם הזה, את האומץ להיות מי שהוא באמת. זה אשר הוא נברא להיות.
כשהאדם מדבר אל אלוהים- הוא נושא תפילה.
כשאלוהים מדבר אל האדם- הוא מחובר.
אל המקור. אל עצמו. אל האמת הפועמת בקרבו.
הוא מאושר.
ואת זה - לימדו אותי החיים.
שרונה
נשמה חופשית
בעולם.
